<h1>רבינו פרחיה — שבת</h1>
<h2>דף ח:</h2>
[שבת ל"ד ע"ב] ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה וכו'. כלומר שזה העת ספק הוא שמא מקצתו יום הוא ומקצתו לילה. או שמא כולו יום הוא, או שמא כולו לילה הוא. ואמרינן בגמרא, בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת, שאם עשה מלאכה במוצאי שבת בין השמשות יביא אשם תלוי, דשמא יום הוא. ואף נמי ספק כולו מן הלילה לענין הכנסת שבת, שאם עשה בין השמשות של ערב שבת מלאכה בשוגג יביא קרבן אשם תלוי דשמא לילה הוא. אלא חומר שניהם למאי הילכתא. ומהדר רב הונא בריה דרב יהושע ואמר לענין טומאה וכדתנן, פירוש במסכת זבין בפרק ראשון [מ"ו], זב שראה קרי שתי ראיות בשני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן, ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה ולא לקרבן. ופירוש דבר זה נתבאר לנו במסכת מגילה [ח' ע"א] שהזב שראה שלש ראיות רצופין בין ביום אחד בין בשלשה ימים זה אחר זה בלא הפסק בינתים חייב ספירת שבעה ימים נקיים, וטהרתו בביאת מים חיים, ומביא קרבן הכתוב בו. והן שתי תורים או שני בני יונה. אבל אם ראה שתי ראיות בלבד, והן רצופין בין ביום [אחד] בין בשני ימים, ופסק מלראות, אינו חייב בקרבן כלל, אבל טעון הוא ספירת שבעה נקיים וביאתו במים חיים. ונתנו אסמכתא מהאי קרא דכתיב [ויקרא ט'] איש איש כי יהיה זב מבשרו, הרי משמע ראיה אחת. זובו טמא, הרי משמע לשון שתי ראיות. והודיע דינו שהוא טמא. וכתיב נמי וזאת תהיה טומאתו בזובו, הרי רמז לראיה אחת. רר בשרו את זובו הרי רמז לשתי ראיות. או החתים בשרו מזובו הרי רמז לשלש ראיות. טומאתו היא, הרי זה הכתוב מנה שלש זיבות שהן רמז לשלש ראיות, ואחר כך קראו טמא דכתיב טומאתו היא. ומקשינן קראי אהדדי ומפרקינן ואמרינן, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. וזה שאמרנו שהזב שראה שתי ראיות אפילו ביום אחד נטמא ואינו חייב להביא קרבן לטהרתו ואם ראה שלש אפילו ביום אחד חייב בקרבן לטהרתו, הוא בשיהיה הפסק בין כל ראיה וראיה כשיעור שיטבול ויעלה ויסתפג. אבל אם אין ביניהן כזה השיעור אינן נחלקין למנין ראיות. אלא חשבינן להו כראיה אחת. והוא שלא האריך כשיעור שתי טבילות ושני סיפוגין. אבל אם האריכה אותה הראיה האחת כשיעור שתי טבילות ושני סיפוגין, הרי אותה ראיה הארוכה מתחלקת לשלש ראיות, ויהיה זב גמור, ויביא קרבן לטהרתו. וכן זב שראה ראיה אחת, מקצתה ביום ודאי, ומקצתה בלילה ודאי, הרי גם אותה הראיה האחת מתחלקת לשתים, ואע"פ שאין באותה האריכות כשיעור טבילה אחת וסיפוג, שהרי חילוק העתים שראה בהן אותה הראיה, ונחשוב אותה כשתי ראיות בלבד. לפיכך מי שראה ראיה אחת בין השמשות, כיון שאותו העת הוא ספק אצלינו שמא יום הוא ודאי או לילה ודאי או שמא מקצתו בודאי יום ומקצתו בודאי לילה, ונחשוב לו אותה הראיה האחת שראה אותה באותו העת שתי ראיות, ויהיה טמא משום זב. וזה הוא פירוש מטילין אותו לחומרו לשני ימים. [גליון] זה התנאי אינו מועיל בראיות, אלא אפילו אין ביניהם אלא כל שהו כל אחת ואחת ראיה בפני עצמה כך נראה מדברי רבינו משה ז"ל.
<h2>דף טז:</h2>
[שבת ס"ז ע"ב] כלל גדול וכו'. זו המשנה נתחלקה לשלשה חלקים. האחד השוכח עיקר שבת, ושכח שנצטוו ישראל עליו. ב' היודע עיקר שבת, אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול. ג' היודע שהיום שבת, ושגג במלאכות, ולא ידע שמלאכות אלו אסורות.
